סאטין היא הכוכבת הזוהרת של מועדון הלילה המפורסם ביותר, בתחילת המאה העשרים. היא באה ממעמד נמוך, ומתכוונת להתחתן עם בן אצולה, כדי לבסס את מעמדה. אלא שבגורל רוצה אחרת וסופר צעיר כובש את לבה דרך שירים ומנגינות. כולם רוצים נתח מסאטין והנערה הצעירה חייבת להחליט לאן פניה מועדות.
עיבודו זוכה 8 פרסי האוסקר של ג'ורג' קיוקור, למחזה המפורסם של ג'ורג' ברנרד שאו, פיגמליון. בלשן שחצן אוסף לביתו נערת פרחים לא מתוחכמת במיוחד, לאחר שהתערב עם חברו שיצליח להציגה בחברה הגבוהה, תוך מספר שבועות מוגבל, בלי שיורגש מעמדה הנחות. הניסיון לשלוט בה מעורר את המודעות שלה ובמקביל היא גם מתאהבת. אחד המיוזיקלס האהובים, זכורים ומצוטטים ביותר בתולדות הקולנוע.
מחזמר הלוקח את סיפור "רומאו ויוליה" המפורסם לשלב חדש, שתי כנופיות רחוב בניו יורק (ה-"ג'טס" וה-"כרישים"), נילחמים על טרטוריה וכבוד. האם אהבתם של מנהיג הג'טס לשעבר טוני, לבין מרייה, אחותו של מנהיג הכרישים ברנרדו, ידועה מראש לכישלון?
הגרסא השנייה, המפורסמת והמוזיקלית לסיפור על בחורה כשרונית מעיירה קטנה, שבעקבות מפגש עם כוכב הוליוודי, עולה לגדולה בעוד הוא מידרדר בנתיב האלכוהול. הופעה מרתקת של יקירת הוליווד, ג'ודי גארלאנד המופתית (הקוסם מארץ עוץ). ג'יימס מייסון המצויין (לוליטה) הוא בעלה.
העלילה עוקבת אחר תולדות חייו של קוהאן באופן מדויק למדי, אך תוך עיבוד אמנותי וללא מעקב רצוף אחר הרצף הכרונולוגי. בפרט, החילו יוצרי הסרט על עצמם את קוד המוסר של הוליווד באופן מחמיר והשמיטו את העובדה שקוהאן (הקתולי) התגרש והתחתן שנית. כפי שקוהאן פעל במוצהר על מנת לרומם את מורל האומה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כך הופק הסרט במוצהר על מנת לרומם את המורל בעת מלחמת העולם השנייה, ימים ספורים לאחר התחלת העבודה על הסרט אירעה המתקפה על סרט פטריוטי מאד על דמות פטריוטית מאד, כיוון שהתהלכו שמועות כביכול שהיו לו קשרים עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית והוא חשש שיוקע כקומוניסט. הדבר לא עולה בקנה אחד עם המציאות בה המקרתיזם, רדיפת אמנים על רקע פוליטי, החל רק כשמונה שנים לאחר השלמת הסרט.
העלילה מבוססת על סיפור השבוע האחרון בחיי ישו על פי המסופר ב"ספרי הבשורה" (האוונגליונים), הכלולים בברית החדשה, בתוספת פרשנות מקורית ו"השלמות" פרי דמיונם של המחברים. העלילה משלבת מוטיבים קומיים ואספקטים מודרניסטיים. הסרט זכה להצלחה קופתית לא רק בזכות פס הקול המקורי שלו, אלא גם הודות לרוח "ילדי הפרחים" המנשבת בו, האלמנטים הקומיים-פארודיים, והשחקנים המשתתפים בו. חלקם זכו לתהילה עוד קודם לכן כשחקנים הראשיים הן בהפקה הבימתית והן באלבום האולפן מ-1970. בסרט מוטיבים אנכרוניסטיים מכוונים. כך למשל נעשה שימוש בכלי נשק מודרניים כטנקים ומסוקי קרב לצד חניתות ומגינים, מטוסים לצד אתר ארכאולגי מימי הורדוס וכן פרטי לבוש, מיקרופונים, ואף ראיונות עיתונאיים.
המחזמר שזכה בפרס הטוני ובפרס הפוליצר, הוא מין עיבוד לאופרה של פוציני לה-בוהם, זוכה לאדפטציה קולנועית. הסרט עוקב אחרי חייהם של אומנים צעירים באיסט ווילג' בניו-יורק. העלילה יוצאת מנקודת מבט של מארק, במאי צעיר שרק עתה הגיע אל העיר הגדולה. שם הוא מתאהב בבחורה שהיא בעצם לסבית. השותף של מארק הוא נשא איידס ונרקומן לשעבר, יש גם רקדן חובב סאדו-מאזו, דראגיסט ועוד צעירים שחולמים לעשות זאת בתפוח הגדול. עד שההצלחה תגיע הם צריכים לעבוד כדי לשלם שכירות.
סרט הקאלט של אלן פארקר (אקספרס של חצות) שהיווה השראה לסדרת הטלוויזיה הפופולרית. דרמה רגשנית ואינטליגנטית, המתמקדת במספר תלמידי תיכון בבית ספר לאמנות ניו יורקי – קוקו הרקדנית השאפתנית, לירוי הסקסי והמרדן, ברונו הפסנתרן האאוטסיידר, מונטגומרי הביישן ודוריס הנוירוטית. זוכה שני פרסי אוסקר על הפסקול ועל שיר הנושא האלמותי ששרה איירין קארה.
מייקל דאגלס מככב בסרטו של ריצ'רד אטנבורו, שורת המקהלה, סיפור על הקשיים והמהמורות של עולם התאטרון. זאק (מייקל דאגלס) בוחן רקדנים למיוזיקל חדש בברודווי, ומסנן מתוך ההמונים קבוצה קטנה של רקדנים שאפתניים, הרוצים להיבחר לשורת המקהלה של המחזה. אחרי שצימצם את מספרם ל-16 רקדנים, נשים וגברים, זאק מבקש מכל אחד מהמתחרים לצעוד קדימה ולעמוד תחת אורות הבמה. שם הוא שואל אותם על חייהם ועל שאיפותיהם. תוך שהוא חוקר אותם על עברם, זאק מתעמת עם עברו-שלו, כשחברתו לשעבר, שילה, שהייתה פעם שחקנית מצליחה, מחפשת כעת עבודה...
יו גראנט מגלם את דמותו הסליזית להפליא של מנחה תוכנית ריאליטי בטלוויזיה, מעין מקבילה ל-American Idol או "כוכב נולד" שלנו. ההתרגשות עולה ככול שמגיע רגע האמת בין שני המתחרים האחרונים - בלונדה שאפתנית וביצ'ית ובחור ערבי צעיר עם אהבה מיוחדת למנגינות פתיח. אפילו נשיא ארצות הברית התעניין. פול ווייץ ("רווק פלוס ילד") ביים עם דניס קווייד ("האלמו") בתפקיד ראש המדינה המעורער, מנדי מור ("הפמליה") וווילם דפו ("נולד ב-4 ביולי").