בדירת שותפות בתל אביב נפגשות לילא, סלמה ונור - שלוש צעירות פלסטיניות ישראליות החיות הרחק מעיני החברה הערבית, בלב החברה הישראלית הליברלית. סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בתל אביב משמשת מרחב פעולה חדש לבדיקת גבולות החופש שהן תובעות לעצמן. דרך הקריירות שלהן וחיי האהבה שלהן, בין דייטים, מסיבות, סיגריות ואלכוהול - יצטלבו שלושה סיפורים שונים לכדי גורל משותף אחד.
פריז. לילה על הגשר. נערה מתכופפת לכיוון הסיין ודמעות בעיניה. את נראית כמו נערה שעומדת לעשות טעות גדולה, אומר לה קול מאחוריה. כך פתאום, משום מקום, מישהו מגלה בה עניין.
טורי ולוקיטה, פליטים צעירים מאפריקה, מתחזים לאחים ומבקשים לקבל מעמד קבע בבלגיה, אך מוצאים עצמם מנוצלים בידי האנשים שעזרו להם להימלט מארצם ובידי רשת של סוחרי סמים המתמרנת אותם לצרכיה. כמו בסרטים קודמים של האחים דארדן, גם הפעם הם מיטיבים לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים, ולהוציא לפועל תסריט חסכני בצורה ממוקדת שאין בה שנייה מיותרת, אבל בצד המבט התקיף יש בה גם הרבה חמלה, אנושיות וחסד.
פאני פרייס היתה ילדה בת עשר כשנשלחה מבית הוריה העניים שבפורתסמית', לביתם של קרובי משפחתם העשירים, משפחת ברטראם, באחוזת מנספילד. שם במנספילד פארק היא גדלה בביתם של סיר תומאס ברטראם ואשתו ליידי ברטראם, כשתמיד התייחסו אליה כ"בת משפחה עניה ונחותה". הסובבים אותה טרחו להזכיר לפאני כי לכולם מעלות ויתרונות שלה אין ועליה להיות אסירת תודה על כל הטוב שהם מעניקים לה. רק אדמונד, הבן הצעיר למשפחת ברטראם הפך לידידה הקרוב ביותר של פאני. אדמונד היחיד שאינו שבוי בדעות הקדומות של בני משפחתו, לקח חלק באהבה העצומה של פאני למילה הכתובה וידע להעריך את רגישותה ואת אישיותה המיוחדת. כשפאני הגיעה לראשונה למנספילד פארק היא מעלה על הנייר, במכתבים ויומנים אישיים, את רשמיה המשעשעים, תחושותיה העמוקות והערותיה העוקצניות והאינטליגנטיות. השותף היחיד איתו היא מחלקת את רשימותיה הוא אדמונד.
מלכת השכבה והבי"ס זורקת את חבר שלה, החתיך של בי"ס, והוא מתערב שהוא יהפוך את הבחורה הכי פחות 'קולית' שאפשר למצוא למלכה החדשה. הסרט הוא פרודיה על כל ז'אנר ה-"בברלי הילס" ו-"דוסון" למיניהם. אומנם השחקנים נורא רציניים, אבל הסיפור הנדוש הופך למרקחת בידורית ואף מתוחכמת משהו בידיו האמונות של הבמאי. שימו לב להופעת אורח קצרצרה של השחקנית שרה מישל גלר.