צ'פלין הנווד העני מתאהב בנערה עיוורת ומנסה לגייס כסף לניתוח שישיב לה את מאור עיניה. בדרכו הוא פוגש את כיעורו של הקפיטליזם והאופן בו הוא משחית את האדם. רגע לפני שהצופה נבוך מרגשנות יתר, הוא פורץ בצחוק, ורגע לפני שנמאס לו מהסלפסטיק, העיניים דומעות. צ'פלין יצר שילוב קסום בין מלודרמה לקומדיה בסרט אילם, למרות שבהוליווד כבר הפיקו סרטים מדברים החל משנת 1928. צ'פלין השחקן, הפנטומימאי, התסריטאי, הבמאי והעורך מגלה בסרט זה כשרון נוסף: מוסיקה! בילדותו חלם על קריירה של מוסיקאי ולמד לנגן על צ'לו, כינור ועוגב. ב"אורות הכרך" הוא מחליט לראשונה גם להלחין, בעיקר מתוך רצון להשתמש במוסיקה רגשנית דווקא בקטעים המצחיקים, סגנון שהיה מאוד לא מקובל באותה תקופה. הסרט נחשב על ידי רבים כסרטו הטוב ביותר של צ'פלין.

תיאור מומחז של מרד גדול של הצי הרוסי והפגנה ציבורית בעקבות תמיכה, שהביאה לטבח משטרתי. לסרט הייתה השפעה מדהימה על התפתחות הקולנוע והוא דוגמה מופתית לעריכת מונטאז'.

סמי-דוקומנטרי שמתאר סופשבוע טיפוסי בכפר ובו מספר דמויות, ביניהם זבנית, סטאטיסט, דוגמנית ונהג מונית כולם ברלינאים בתקופת החרות הגרמנית של שנות ה-20. הסרט שהשפיע רבות על יוצרי הניאוריאליזם האיטלקי והגל החדש, היה גם מקפצת הקריירה של כמה מהשמות הבולטים בקולנוע ההוליוודי, לאחר שברחו מפני הנאצים: רוברט סיודמאק (The Killers), אדגר אולמר (Detour), בילי ווילדר (שדרות סאנסט) שהיה כאן תסריטאי, ופרד זינמן (בצהרי היום).