קיידן קוטרד הוא במאי תיאטרון, שאשתו הציירת מפנטזת שהוא מת והתרפיסטית שלו מתעניינת יותר ברב המכר פרי עטה מאשר ביעוץ. כאשר אשתו עוזבת, ממלא קיידן את החלל בעבודה על מחזה חדש ומנסה להבין את משמעויות קיומו. צ'רלי קאופמן הוא אחד הקולות המקוריים ביותר בקולנוע האמריקאי בעשור האחרון. אחרי התסריטים שהקנו לו קהל מעריצים, ביניהם "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו-"שמש נצחית בראש צלול" (שזיכה אותו באוסקר), מגיעה אלינו הרפתקאתו הראשונה כתסריטאי-במאי. אהבה, אמנות, התנוונות ומוות הם רק מקצת מהנושאים שבהם הוא עוסק. אם ליצירות הרב רובדיות הקודמות שלו היו איכויות כמו-חלומיות ולא מעט מבקרים הכתירו אותן כגאוניות, הפעם גם הפילטרים שדרכם במאי מעביר את התסריט נמצאים בשליטתו.
מישל, ציירת צעירה ובורגנית, יורדת מגדולתה והופכת לנערת שוליים משוטטת וענייה, בעקבות משבר אהבה שהפך את חייה. היא מאמצת את הגשר העתיק ביותר על נהר הסיינה בפריז, ה"גשר החדש", לביתה החדש ושם היא פוגשת באלכס, אמן מוכשר ומטורף המתפרנס ממעשי אקרובטיקה ומתגורר כבר שנים תחת הגשר עם הנס הזקן. הגשר מתברר, מסמל את היציבות היחידה בעולם של תהפוכות רגשיות, אהבות מפוקחות וגילויים מרעישים על האפשרויות שעדיין לא חלפו, בסופו של דבר, מהעולם. רגיש ואופטימי.
דו-שיח בחדר המיטות הוא סרט קומדיה רומנטית משנת 1959 עם דוריס דיי ורוק הדסון בתפקידים הראשיים. העלילה היא על יחסים בין גבר ואישה החולקים קו טלפון אחד בזמן שלחברות הטלפונים לא היו מספיק קווי טלפון לחלק ללקוחותיהם. הסרט התקבל בהתלהבות והצליח כלכלית. הוא הזניק את הקריירה של רוק הדסון לאחר כישלון סרטו הקץ לנשק.
וויל הייז עומד להתגרש מאשתו ובתו בת ה-10 מתעקשת לשמוע את סיפור חייו לפני שהתחתן עם אמה, מי היו האקסיות שלו ואיך החליט לשאת לאישה דווקא את אמה. וויל פורש בפניה את הרומנים שלו עם שלוש נשים ואת חייו כפוליטיקאי מתחיל שהגיע לניו יורק מלא מרץ, על מנת לעבוד בקמפיין הבחירות של ביל קלינטון.
צלמת שתקועה בעבודה משמימה מקבלת בירושה לוח שנה עתיק, שמנבא את העתיד – ומכוון אותה אל האהבה.
הבמאית אנדריאה ארנולד משילה את המלודרמה מהרומן הרומנטי האולטימטיבי של המאה ה-19, כדי להביא גרסא נטורליסטית מופשטת. הית'קליף הוא נער שחור מהמושבות, שמגיע להתאכסן בבית משפחת ארנשאו. בינו לבין בת המשפחה, קאת'י, נרקם סיפור אהבה, שזוכה ליחס שלילי מצד כל הסובבים. ארנולד משקיעה אנרגיה רבה ביצירת אווירה מופשטת, באמצעות צילומי נוף מרהיבים. הסרט זכה במספר פרסים, ביניהם אחד לצלם הקבוע של ארנולד, רובי ראיין, בפסטיבל ונציה.