זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן 2007.עד גיל 43, ג'יין דומיניק באובי, העורך הראשי הכריזמטי והמצליח של מגזין "אל" הצרפתי הוגדר תמיד על פי תשוקתו העזה לחיים. בדצמבר 1995 חטף באובי שבץ לב קשה אשר פגע בגזע המוח שלו. הוא שוקע בתרדמה ומתעורר לאחר 20 ימים כדי לגלות שהוא לקה במחלה נדירה בה הוא ער מבחינה מנטאלית אך משותק לחלוטין. באובי מסרב להשלים עם רוע הגזירה והוא נחוש בדעתו לברוח מן השיתוק של "פעמון הצלילה" שלו ולשחרר לחופשי את "פרפרי" דמיונו וחלומותיו. בעזרת האחיות המטפלות בו ובתמיכת אם ילדיו המסורה מצליח באובי ליצור תקשורת ייחודית בינו ובין העולם ע"י תנודות ומצמוצים של עינו השמאלית. אלו משמשות עבורו כקוד המייצג את אותיות האלף בית. לאט לאט ובדקדקנות זהירה ? מילים, משפטים ופסקאות נאגדים יחדיו כולם וחושפים את סיפור חייו המרגש והנוגע ללב של איש מלא אופטימיות שלא הסכים לוותר. סיפורו התפרסם בספר, שהפך לרב מכר ברחבי העולם. הבמאי והאמן ג'וליאן שנאבל, הזכור מסרט המופת "אחרי שהלילה יורד" שב ומספר את קורותיו של איש אמיתי, וגם כאן הוא בוחר לעשות זאת בדרך פיוטית, מרגשת ויפהפייה.
צ'רלי קאופמן הוא תסריטאי הוליוודי ידוע ומוכשר, נערץ על ידי כל הסובבים אותו מלבד עצמו. הוא לוקח על עצמו משימה שתשנה את חייו - לעבד את הספר "גנב האורכידאות" לתסריט. הספר שנכתב על ידי הסופרת סוזן אורלין, מספר על חוויותיו של ג'ון לארוש שתחביב איסוף ושיבוט הסחלבים הפך אצלו לאובססיה המכתיבה את חייו.
אלמנה צעירה עוברת יחד עם בנה לגור במיליאנג, עיירה נידחת שממנה הגיע בעלה המנוח. בעל מוסך מקומי מנסה להתחבר אליה, אבל אחיה מנסה למנוע את הקשר הפוטנציאלי. היא פותחת בית ספר קטן ללימודי פסנתר, אבל מוצאת עצמה עומדת בפני טרגדיה חדשה. השחקנית ג'און דו-יאון זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, על הפגנת משחק וירטואוזית בדמות שהיא מעין גרסה נשית מודרנית של איוב. למרות העצב הרב שבסיפור, הבמאי לי צ'אנג דונג מצליח לשלב בו מספיק הומור, דבר שהופך את הסרט למסע מרתק של תהפוכות במצבי הרוח עבור כל מי שצופה בו.
קוין קוסטנר הוא בעל חווה, השומע קולות, ובפרט את הקול שאומר לו - "אם תבנה אותו, הוא יבוא" (משפט שהפך לאחד המצוטטים ביותר בקולנוע האמריקאי). קוסטנר מפרש את הקול כאומר לו לבנות מגרש בייסבול במקום שדה התירס שלו, וכולם חושבים שהוא השתגע. בהמשך יתברר כי האדם הרודף אחר חלומו ולא נותן לו לדעוך, יזכה בפרס הגדול. סרט אמריקאי מאוד, ובו הבייסבול הוא הסמל להכל: לחלומות, לתקוות ובעיקר - ליחסי אבות ובנים, העומדים ביסודו של הסיפור הסנטימנטלי.
סרטו הטוב ביותר של דיויד קרוננברג הוא עיבוד לספר שאינו ניתן לעיבוד - "ארוחה עירומה", ספרו ההזייתי והסמי-אוטוביוגרפי של ויליאם בורוז. הגיבור, ביל לי,סופר המתפרנס מהדברת חרקים, מתמכר לרעלים שבהם הוא משתמש וסובל מהזיות שבהן מכונת הכתיבה שלו הופכת לגוף אורגני דמוי חיפושית ענק המדברת אליו מהרקטום שלה. גם אשתו של לי מתמכרת לרעלי ההדברה, ובאחד מלילות במסגרת "משחקי הוילהלם טל" ביניהם, הוא יורה לה בטעות בראש והורג אותה.(אירוע שמבוסס על חייו של בורוז). מרגע זה הגבולות בין המציאות לדמיון נעלמים לחלוטין ולי בורח אל ה"אינטרזון", מקום בו יצורים ענקיים דמויי לטאה, נערי ליווי מרוקאים, מכונות כתיבה מדברות וסופרים בריטיים ואמריקאיים דרים בכפיפה אחת. סרט בו ייסורי מצפון, ייסורי יצירה וייסורי זהות מינית מתערבבים לכדי סיוט מבריק בעוצמתו הקולנועית.
סרטו המופלא והייחודי של ז'אן ז'אק אנו (שם הורד, המאהב) על דובון קטן שמתחבר עם דב בוגר וביחד הם מנהלים חיים של הישרדות מול האיום האנושי. ההופעות החיות של הדובים האמיתיים מספקים נופך ריאליסטי מרגש בתוך קונטקסט של סרט עלילתי לכל דבר. הסרט זכה באינספור פרסים כולל פרס הסזאר היוקרתי (וגם מועמדות לאוסקר). .
מנצ'סטר 1976, העיתונאי טוני וילסון (סטיב קוגן) מגיע עם אשתו לינדסי (שירלי הנדרסון) להופעה של הסקס פיסטולס וצופה בה המום יחד עם עוד 42 אנשים. בהשראת ה"אירוע ההיסטורי" הוא מקים עם חבריו חברת תקליטים, "פקטורי רקורדס". הראשונים שמוחתמים הם חברי להקת ג'וי דיוויז'ן, שלימים הופכת ללהקת ניו אורדר.
מבוסס על רב המכר המצליח. ברנדט פוקס היא אישה מסיאטל שיש לה הכל – בעל אוהב ובת מבריקה. היא נאלצת לחדש את תשוקתה ליצירה לאחר שנים בהן משפחתה קדמה לכל. הבנתה החדשה לוקחת אותה להרפתקה אשר מציתה מחדש את תשוקתה לחיים ואף מובילה אותה לגילוי עצמי מחודש
אחד מסרטיו האחרונים של הרב-אמן הגאוני, אלפרד היצ'קוק, הוא סרט ריגול שמתחיל עם עריקתו של פקיד סובייטי למערב. מכאן הסיפור נע בין ברלין, וושינגטון, פריז והאוואנה, מתפתל ומסתבך, מזימות נרקמות, מסמכים סודיים מועברים, מבצעים חשאיים מתבצעים ללא מנוחה על רקע המוזיקה של אחד מגדולי המלחינים של הוליווד, מוריס ז'אר. הסרט כולו נעשה כסוג של אקספרימנט צורני, מבחינת היצ'קוק - ניסוי קולנועי בצבע. לטענתו הניסוי לא עבד. אם רק היו נותנים לו עוד קצת זמן לחיות, אולי היה מצליח להפיק עוד יצירת מופת אלמותית.