יותר מכל סרטי הגנגסטרים של שנות השמונים והתשעים, מסמן סרטו של סקורסזה את תחייתו של הז'אנר. אמנם הוא מגמד את המיתוסים הקשורים בעולם המאפיה, ומתבל את סרטו באירוניה והומור, אבל הסרט בכל זאת מכיל את מרבית מרכיבי הז'אנר הקלאסיים. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של הנרי היל, גנגסטר שהפך לעד מדינה.

ג'ון פפולה, במאי הסרט, נעתר לבקשתה של ליסה, אשתו הצמחונית, ויוצא איתה למסע מרתק בחוות ברחבי אמריקה כדי ללמוד על הדרך אותה עושות החיות מרגע ההמלטה ועד שהן נוחתות אצלנו בצלחת. מה שהם מגלים במהלך המסע הוא שלא מדובר בחברות תעשייתיות חסרות לב או באיזו קונספירציה ענקית לגבי אספקת המזון שלנו, אלא בעשרות אלפי איכרים קטנים, אנשים אמיתיים שמקבלים על בסיס יומיומי החלטות קטנות לגבי איך לנהוג בחיות אותן הם מגדלים ועד כמה יש ביכולתם לייצר יותר בפחות משאבים. חלקם אף חולקים עם הבמאי ואשתו את אותה השקפת עולם מוסרית לגבי אכילת חיות החווה. הסרט מעלה שאלות קשות על איך אנו מגדלים חיות במטרה שיהפכו לאוכל של בני האדם ועל ההשפעה שיש לבחירות של כל אחד מאיתנו בכל פעם שאנו יושבים לאכול.