נקודת ציון דוקומנטרית זו - אחת ההשתקפויות הקולנועיות הראשונות של זוועות השואה - היא לירית כמו שהיא גראפית, והשפיעה על סרטים עד וכולל "רשימת שינדלר". הבמאי אלן רנה משלב בקונטרסט חד וקשה צילומים ממחנה אושוויץ - שרידי המבנים הריקים ב-1955, והתמונות הקשות והמוכרות לנו משנת שיאו של אתר ההשמדה, 1944.
הם ראו וידעו, אבל לא אמרו לא. הם היו גאים לשרת את המולדת, חששו, או סתם לא ידעו איך. הבמאי לוק הולנד ראיין במשך עשור כמאתיים גברים ונשים, אחרוני הנאצים בשנים האחרונות לחייהם, ומביא בסרט שיחות אינטימיות עם אחדים מהם. אלה אינן המפלצות הגדולות. אלה האנשים הקטנים, הברגים שאפשרו למכונת המוות לפעול ללא תקלות. חלקם שירתו באס.אס, ואחרים היו חיילים סדירים, מנהלי חשבונות, מפעילי רכבות, ספקי מזון, מנקים, שומרים – גרמנים שעשו כיף בנוער ההיטלראי, התפעלו מהיופי והמוזיקה במצעדים הנאציים והקפידו למלא הוראות, לתחזק שגרה. הסרט אינו כתב אישום, אלא התבוננות מטלטלת במנגנוני ההדחקה, ההשלמה והזיכרון של בני האדם.
הכוונות של מייקל מור ננעלות על ממשלו של ג'ורג' בוש, משפחת הנשיא והשפעתם של הנפט בפרט ותאוות הבצע בכלל על המדיניות האמריקאית אחרי פיגועי ה-11.9.2001. גם בסרטו השנוי במחלוקת הזה, מייקל מור אינו מסתיר את השקפת העולם המגובשת שלו. הסרט, מבחינתו, הוא כלי נשק במאבק פוליטי, ולפיכך גם עיתוי הפצתו, כמה חודשים לפני הבחירות לנשיאות, לא היה מקרי.
הסרט עוקב אחרי קבוצת וטרנים, פעם לוחמים בצבא האדום וכיום מהגרים תלושים הנלחמים על הזכות להשאיר חותם גם לאחר מותם. הם, אנשי הדור הסובייטי הראשון, חוו על בשרם לא רק את אחת המלחמות הקשות שידעה האנושות, אלא גם את פירוק בריה"מ. כתוצאה מכך הם מצאו את עצמם כאן, בישראל, דחוקים לשולי התרבות הישראלית שאינה חפצה בגיבורים זרים. הסרט מלווה ברגישות ובתבונה את הוטרנים ומציג את המורכבות, הכאב והעלבון הכמעט אילם, לצד שמחת חיים והומור עצמי.