"הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" מתרחש כולו בחדר אחד, ומתמקד ביחסים סאדו-מאזוכיסטיים בין שלוש הדמויות העקריות בסרט: פטרה, מעצבת אפנה, קארין, בת חסותה הצעירה, ומרלן - העוזרת של פטרה שרוב הסרט אינה מדברת, אך נוכחותה מורגשת ברקע כל הזמן. הסרט שואב ממקורות המלודרמה ההוליוודית, תוך הקפדה על מלאכותיות בכל הרמות האפשריות - מתלבושות (שמלות הנראות כשילוב בין שנות ה-20 ל-70, עם מבט לעתיד) ועד למשחק. בתחילת הסרט אומרת פטרה כי אנשים הם יצורים נוראיים, בגלל הדברים שהם מסוגלים לסבול ולספוג, וללא ספק מי שמספקת את הספוג הקולקטיבי זו מרלן, שבמהלך הסרט אינה חדלה לתקתק במכונת הכתיבה - את הפרוטוקול? אולי את התסריט? נחשב לאחד מסרטיו הטובים - וודאי מהידועים - של פאסבינדר, מחשובי הקולנוענים שצמחו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה, וללא ספק הנועז שבהם.
גייב היא נערה בהפרעה, מכורה לסמים, שבורחת מהטרדותיו ותקיפותיו המיניות של אביה. היא חודרת הישר לתוך כנופיה של סקינהדס, שמנהיגה הכריזמטי, האנדו, הופך לבן זוגה. גייב נוכחת כשהכנופיה מבצעת מעשי ואנדליזם, שותה לשוכרה לרעש של מוזיקת פאנק אגרסיבית, ונלחמת באוכלוסייה הוייטנאמית המקומית. בין היתר היא מתוודעת לעולמו האידיאולוגי של האנדו שנע סביב ספרו של אדולף היטלר - "מיין קאמפף". אחד הסרטים העלילתיים היחידים שחודרים להוויה הניאו-נאצית במערב. מעורר מחלוקת בהחלט.
דרמת מתח של הבמאי בריאן סינגר (X-מן, החשוד המיידי), לפי סיפור של סטיבן קינג (הנושא את אותו השם,מתוך מקבץ הסיפורים הקצרים שלו שנקרא "עונות מתחלפות"). טוד באודן (בראד רנפרו, החליפה), מגלה כי איש זקן בשם ארתור דנקר (איאן מק'קלן, אלים ומפלצות), שעבר לגור בשכנות אליו, הוא פושע מלחמה נאצי. באודן מציע לדנקר עסקה: הוא לא ילשין עליו לרשויות אם דנקר יספר לו סיפורים ממחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה. דנקר מסכים ובאודן מתחיל לבקר אותו מדי יום. אך ככל שהוא שומע יותר סיפורים, נראה שאישיותו משתנה ללא הכר.