טים ברטון יצר סרט על מי שכונה "במאי הקולנוע הגרוע בכל הזמנים" - וככל הנראה, בצדק. ג'וני דפ מגלם את ווד, צעיר חסר כל השכלה קולנועית, הבנה "אמנותית" של קולנוע, או כשרון - אך חדור מרץ, רצון ברזל, עור של פיל , ו - מה לעשות - חיבה לבגדי נשים. ווד מצליח ליצור סרטים מאפס - אפס תקציב, אפס צוות טכני, אפס תסריט, אך את מקום כל אלה הוא ממלא בהתלהבות. במקום שחקנים של ממש הוא מגייס כוכבי עבר סוג ב' (כמו אלווירה, מנחת טלוויזיה מפוקפקת), "פריקס" מוזרים (ת'ור, ענק מגושם עם עבר בקרקס, או משהו בדומה), וכמובן - הוא עצמו מגלם מדי פעם תפקידים, כמו למשל, התפקיד הראשי
ברוכים הבאים לאגדה מתוקה בעיירה צרפתית מסורתית ושמרנית, שהזמן עצר בו מלכת. אל העיירה מגיעה ויאן רושר, נוודת יפהפיה ומסתורית, ובתה אנוק. ויאן פותחת בעיירה חנות שוקולד, עשירה ומלאה במטעמים מתוקים, שקשה לעמוד בפניהם. השוקולדריה של ויאן מעירה לחיים מחודשים את אנשי העיירה ומביאה מזור לתקוותיהם האבודות והיא משכנעת כמה מהם להתמסר לחלוטין לפיתויי השוקולד שלה. האויב המקומי שלה הוא הרוזן דה-רנו, אציל מקומי שמכריז עליה כאויבת הציבור ומשוכנע שהשוקולד שלה, הוא גורם משחית. במאבק בין הפיתוי המתוק לשמרנות העתיקה ניצבים תושבי העיירה השונים וגם אורחים מזדמנים.
העלילה נעה סביב טולה, צעירה ממוצא יווני שעובדת במסעדה המשפחתית בבוסטון וצריכה לתרץ להוריה מדוע עדיין לא התחתנה. יש לה המון סיבות וכולן פורחות כאשר היא נתקלת באיאן, מורה צעיר שנכנס למסעדה יום אחד ושובה את ליבה. כדי לזכות בו היא עוברת מהפך קטן, נפטרת מקילוגרמים מיותרים, ומחליפה גרדרובה. המפגש הבא עם איאן אכן מוביל את השניים לאיחוד חשבונות הבנק, אבל המפגש בין הוריה היוונים מסורתיים לבין משפחתו הוואספית של בעלה לעתיד הופכת את עלילת הסרט למפגש יצרי בין תרבויות.
טופקאפי הוא סרט מסוגת קומדיית פשע משנת 1964 בבימוי של ז'ול דאסן עם מלינה מרקורי, מקסימיליאן של ופיטר יוסטינוב בתפקידים הראשיים. התסריט מבוסס על הרומן "אור היום" של אריק אמבלר מ-1962. חבורה קטנה של אנשים שאינם מוכרים למשטרה, מתכננת ומבצעת שוד מושלם של גניבת פגיון משובץ באיזמרגדים ממוזיאון טופקאפי באיסטנבול