סיפורו של נער ניו יורקי, המעביר את זמנו בין בילוי עם כנופיית רחוב, הסנפת חומרי ניקוי ומשחקי כדורסל. במשך הזמן מתדרדרים חברי הקבוצה להזרקת הרואין, שוד, זנות ולבסוף גם רצח... הסרט מבוסס על יומניו האוטוביוגרפיים של ג'ים קרול שכתב במשך 3 שנים (מגיל 13). יומנים אלו הפכו בשנות ה70- לרב מכר בארה"ב. "יומן נעורים" הוא סרטו הראשון של הבמאי סקוט קאלברט שביים לפני כן קליפים של מוסיקת ראפ וסדרות טלוויזיה. הסופר ג'ים קרול ששימש יועץ לסרט, עורך הופעת אורח כמכור להרואין.
"הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" מתרחש כולו בחדר אחד, ומתמקד ביחסים סאדו-מאזוכיסטיים בין שלוש הדמויות העקריות בסרט: פטרה, מעצבת אפנה, קארין, בת חסותה הצעירה, ומרלן - העוזרת של פטרה שרוב הסרט אינה מדברת, אך נוכחותה מורגשת ברקע כל הזמן. הסרט שואב ממקורות המלודרמה ההוליוודית, תוך הקפדה על מלאכותיות בכל הרמות האפשריות - מתלבושות (שמלות הנראות כשילוב בין שנות ה-20 ל-70, עם מבט לעתיד) ועד למשחק. בתחילת הסרט אומרת פטרה כי אנשים הם יצורים נוראיים, בגלל הדברים שהם מסוגלים לסבול ולספוג, וללא ספק מי שמספקת את הספוג הקולקטיבי זו מרלן, שבמהלך הסרט אינה חדלה לתקתק במכונת הכתיבה - את הפרוטוקול? אולי את התסריט? נחשב לאחד מסרטיו הטובים - וודאי מהידועים - של פאסבינדר, מחשובי הקולנוענים שצמחו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה, וללא ספק הנועז שבהם.
גייב היא נערה בהפרעה, מכורה לסמים, שבורחת מהטרדותיו ותקיפותיו המיניות של אביה. היא חודרת הישר לתוך כנופיה של סקינהדס, שמנהיגה הכריזמטי, האנדו, הופך לבן זוגה. גייב נוכחת כשהכנופיה מבצעת מעשי ואנדליזם, שותה לשוכרה לרעש של מוזיקת פאנק אגרסיבית, ונלחמת באוכלוסייה הוייטנאמית המקומית. בין היתר היא מתוודעת לעולמו האידיאולוגי של האנדו שנע סביב ספרו של אדולף היטלר - "מיין קאמפף". אחד הסרטים העלילתיים היחידים שחודרים להוויה הניאו-נאצית במערב. מעורר מחלוקת בהחלט.
סיפורה של מערכת היחסים המתפתחת בין נער בן 12 השואף להתקבל אקדמיה צבאית לבין המורה שמכין אותו למבחני הקבלה, גבר שפניו הושחתו בתאונה, אך השמועה אומרת כי התאונה לא היתה מקרית ואף באותה תאונה נהרג ילד, תלמידו של אותו מורה.