הדוקו הטוב ביותר – פסטיבל קומיק-קון 2016. אנימטור, מספר סיפורים, טראבלמייקר - הכירו את ה'פורסט גאמפ' של תעשיית האנימציה האמריקנית: בגיל 80, ממשיך פלויד נורמן, שהיה האנימטור האפריקני-אמריקני הראשון בדיסני, 'לעשות צרות' אחרי שהחברה הכריחה אותו לצאת לפנסיה בגיל 65. הבמאים מייקל פיורה ואריק שארקי לוקחים למסע מרתק ומרהיב בתחנות חייו האישיות והמקצועיות של האנימטור המחונן.
העלילה עוקבת אחר תולדות חייו של קוהאן באופן מדויק למדי, אך תוך עיבוד אמנותי וללא מעקב רצוף אחר הרצף הכרונולוגי. בפרט, החילו יוצרי הסרט על עצמם את קוד המוסר של הוליווד באופן מחמיר והשמיטו את העובדה שקוהאן (הקתולי) התגרש והתחתן שנית. כפי שקוהאן פעל במוצהר על מנת לרומם את מורל האומה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כך הופק הסרט במוצהר על מנת לרומם את המורל בעת מלחמת העולם השנייה, ימים ספורים לאחר התחלת העבודה על הסרט אירעה המתקפה על סרט פטריוטי מאד על דמות פטריוטית מאד, כיוון שהתהלכו שמועות כביכול שהיו לו קשרים עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית והוא חשש שיוקע כקומוניסט. הדבר לא עולה בקנה אחד עם המציאות בה המקרתיזם, רדיפת אמנים על רקע פוליטי, החל רק כשמונה שנים לאחר השלמת הסרט.
סרטו הדוקומנטרי של ג'יימס טובאק על אלוף האיגרוף למשקל כבד, אגדי מצד אחד ומפוקפק מאוד מצד שני – מייק טייסון. טובאק משרטט את חייו הפתלתלים של הבריון שגדל בשכונת עוני בברוקלין, סחר בסמים והתגולל בפלילים, אומץ על ידי המאמן קאס ד'אמאטו, שהוביל אותו לגדולה, הורשע באונס בשנת 1991 וישב שלוש שנים בכלא, התרושש, התאסלם, נאבק בהתמכרויותיו ומה לא! הסרט, שמהווה גם סוג של וידוי אישי של טייסון, זכה בפרס בפסטיבל קאן.
"אני לא שם" מציג נראטיב לא שגרתי דרכו ניבטים צדדים שונים של הזמר. דמותו של דילן מגולמת על ידי שישה שחקנים ושחקנית אחת, ביניהם: ריצ'רד גיר, הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל וקייט בלאנשט. יחד הם מייצרים קולאז' ייחודי של אחד מהאייקונים האמריקאים הגדולים של דורנו. הסרט נקרא על שם השיר שהוקלט עם להקתו "דה בנד" בפסטיבל וודסטוק ב-1967, בעודו מתאושש מתאונת האופנוע שלו.