בין ייאוש טוטאלי לתקווה מרירה-מתוקה, מהלכות הדמויות האנושיות של הסוריאליסט השבדי המופלא רוי אנדרסון, על פני המסך הסטטי. כמו סרטו הקודם הגאוני, Songs From the Second Floor, גם כאן מביא אנדרסון את המצב הקיומי, בסדרה של סצנות תמהוניות, כולן מעוצבות לעילא ומצולמות בתוך אולפן. פסיכיאטר מתלונן על מצבו הכלכלי בעוד אשתו עוגבת עליו עם קסדת לוחמים, זקן גורר כלב במורד המדרכה, אישה צורחת שאף אחד לא מבין אותה. וצורחת. וצורחת. אלו הם רק קמצוץ ממכלול ההזיות הספק הומוריסטיות ספק עצובות עד מאוד.

בסרט מדובר על אום (שארוק קאן) אומן שגדל בשנות השבעים שמצא את אהבת חייו (דיפיקה פדוקון) ובנסיבות לא ממש ברורות הוא מת. הוא עובר גלגול נשמות וחוזר לחיים בכדי לגלות מדוע הוא מת ולמצוא מחדש את אהבת חייו הבעיה היא שעכשיו היא הרבה יותר מבוגרת ממנו ולא מאמינה שהוא חזר לתחייה ושזה הבן אדם שהיא אהבה .

מדובר בביוגרפיה קולנועית של הזמר והשחקן בובי דרין, אחד הכוכבים הגדולים של שנות השישים שמת בתחילת שנות השבעים אחרי ניתוח לב פתוח. הסרט עוקב אחרי יחסיו עם אשתו, השחקנית ההוליוודית, סנדרה די שנחשבה ל"מאמי" של אמריקה.

לפני ההצלחה המטורפת של טרילוגיית "שר הטבעות" וההכרה של יצורים שמימיים, היה פיטר ג'קסוןבמאי סרטי אימה טראשיים במיוחד. הסרט הוא שילוב של אימה, gore וגועל נפש במיטב המסורת,יחד עם סרט בובות, לכאורה לכל המשפחה אך למעשה בכלל לא. אינטריגות וקנאה בצוות שלשחקנים-חיות בתיאטרון. את הגראנד פינאלה מביאה היפופוטמית עם מכונת ירייה ודבר להפסיד.