סוף שבוע לא רגוע בבירת מוזיקת הקאנטרי - נאשוויל. הקולאז' האלטמני מגיע בסרט זה לאחד משיאיו, כשהעלילה עוקבת בו בזמן אחרי 24 דמויות במהלך סוף השבוע - ביניהם מועמד עצמאי לנשיאות שפניו אינן נראות, כתבת בריטית נמרצת שמסקרת את האירועים ואינספור דמויות המאכלסות את עסקי המוזיקה בעיר. רוברט אלטמן (תמונות קצרות) ביים את ג`רלדין צ`פלין (קריאת העורב), קית' קאראדין (בחר בי), ג'ף גולדבלום (הזבוב) ושלי דובאל (הניצוץ).

הגרסא השנייה, המפורסמת והמוזיקלית לסיפור על בחורה כשרונית מעיירה קטנה, שבעקבות מפגש עם כוכב הוליוודי, עולה לגדולה בעוד הוא מידרדר בנתיב האלכוהול. הופעה מרתקת של יקירת הוליווד, ג'ודי גארלאנד המופתית (הקוסם מארץ עוץ). ג'יימס מייסון המצויין (לוליטה) הוא בעלה.

העלילה עוקבת אחר תולדות חייו של קוהאן באופן מדויק למדי, אך תוך עיבוד אמנותי וללא מעקב רצוף אחר הרצף הכרונולוגי. בפרט, החילו יוצרי הסרט על עצמם את קוד המוסר של הוליווד באופן מחמיר והשמיטו את העובדה שקוהאן (הקתולי) התגרש והתחתן שנית. כפי שקוהאן פעל במוצהר על מנת לרומם את מורל האומה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כך הופק הסרט במוצהר על מנת לרומם את המורל בעת מלחמת העולם השנייה, ימים ספורים לאחר התחלת העבודה על הסרט אירעה המתקפה על סרט פטריוטי מאד על דמות פטריוטית מאד, כיוון שהתהלכו שמועות כביכול שהיו לו קשרים עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית והוא חשש שיוקע כקומוניסט. הדבר לא עולה בקנה אחד עם המציאות בה המקרתיזם, רדיפת אמנים על רקע פוליטי, החל רק כשמונה שנים לאחר השלמת הסרט.

"אמריקאי בפריס" הוא הזוכה הגדול של האוסקרים לשנת 1951 - בעיקר בשל סצינת הסיום הקלאסית: 17 דקות של ריקוד קולנועי שמשלב בין צבעים, תנועה, מוסיקה וזמרה באופן שספק אם נוצר כמוהו. לכאורה, הסצינה הזו חריגה מאד, בודאי לצופה עכשווי, אבל השוו אותה למשל, לסצינות הקרב מ"מטריקס" (הראשון) ותקבלו את אותה אנרגיה ותעוזה שבשבילן שווה ללכת לקולנוע. העלילה כאן לא מאד חשובה, היא עוסקת בחייל אמריקאי משוחרר שהשתקע בפריס במטרה להפוך לצייר. על רקע זה הוא פוגש בחורה עם כסף שמוכנה לעזור לו אבל הוא בוחר להתאהב דווקא בצרפתייה חמודה (לזלי קארון בהופעתה הראשונה בקולנוע) של

מנצ'סטר 1976, העיתונאי טוני וילסון (סטיב קוגן) מגיע עם אשתו לינדסי (שירלי הנדרסון) להופעה של הסקס פיסטולס וצופה בה המום יחד עם עוד 42 אנשים. בהשראת ה"אירוע ההיסטורי" הוא מקים עם חבריו חברת תקליטים, "פקטורי רקורדס". הראשונים שמוחתמים הם חברי להקת ג'וי דיוויז'ן, שלימים הופכת ללהקת ניו אורדר.