על הסקייטבורד, כשהם מדלגים מעל גדרות, דוהרים מאחורי מכוניות ומסתחררים באוויר, הם הרגישו חופשיים ומאושרים. זה היה המפלט שלהם, המקום שאליו כל אחד מהם ברח מביתו. זק, קייר ובינג גדלו בעיר ספוגה בייאוש כלכלי ובבתים מלאי אלימות. הילדות שלהם הייתה פצועה, וההתבגרות לא פשוטה. הבמאי, בינג ליו, צילם את עצמו ואת חבריו במשך חמש שנים, שבהן כל אחד מהם ניסה למצוא לעצמו זהות ומקום בעולם, והקשרים ביניהם השתנו שוב ושוב. האינטימיות הגדולה בין שלושת הצעירים הולידה שיחות גברים רגישות ומפתיעות - על אבהות, אלימות, פחדים, געגועים ואהבה - שאינן נראות בדרך כלל על המסך. הסרט זכה במגוון פרסים והיה מועמד לאוסקר.
למעלה מ-40 שנה לאחר הקמתה, הגו-גוז עדיין נחשבת ללהקת הנשים המצליחה ביותר אי פעם ועדיין ממלאת אולמות. בדרך, הן חוו את כל הסחרחורות שמביאה איתה התהילה – מסמים ואלכוהול ועד מריבות על תמלוגים – והן מדברות על הכול בכנות ובחוכמה שלא קל למצוא אצל מוזיקאים-כוכבים. הגו-גוז כתבו, הלחינו, שרו ולימדו את עצמן לנגן, כדי לבצע בעצמן את הלהיטים שלהם, וכאלה היו לא מעט. באותו כישרון הן הן גם מעלות זיכרונות מדרכן הארוכה, לעתים מצחיקה מאוד ולעתים מסמרת שיער – שאותה סללו במידה רבה גם עבור המוזיקאיות שבאו אחריהן.