"אמריקאי בפריס" הוא הזוכה הגדול של האוסקרים לשנת 1951 - בעיקר בשל סצינת הסיום הקלאסית: 17 דקות של ריקוד קולנועי שמשלב בין צבעים, תנועה, מוסיקה וזמרה באופן שספק אם נוצר כמוהו. לכאורה, הסצינה הזו חריגה מאד, בודאי לצופה עכשווי, אבל השוו אותה למשל, לסצינות הקרב מ"מטריקס" (הראשון) ותקבלו את אותה אנרגיה ותעוזה שבשבילן שווה ללכת לקולנוע. העלילה כאן לא מאד חשובה, היא עוסקת בחייל אמריקאי משוחרר שהשתקע בפריס במטרה להפוך לצייר. על רקע זה הוא פוגש בחורה עם כסף שמוכנה לעזור לו אבל הוא בוחר להתאהב דווקא בצרפתייה חמודה (לזלי קארון בהופעתה הראשונה בקולנוע) של

איתן, נער 'אימו' שסולק מבית ספר פרטי בעקבות נסיון התאבדות, עובר לתיכון סימור ופוגש נערה חמודה שמנסה לקרב אותו לנצרות.

בלב יער, על רכס השדרה, מצא אראגון, נער חווה פשוט בארץ אלגסיה, את האבן הכחולה. מתוכה בקעה דרקונית זעירה וגורלו נקשר בגורלה. עד מהרה מגלה הנער העני כי גילה נצר למורשת עתיקת יומין, מורשתם של רוכבי הדרקונים. הוא נשאב אל תוך עולם חדש, הפכפך ומלא עוצמה, אל תוככי קיסרות אלאגייזיה שבה שולט המלך גאלבטוריקס ברשע. על גבה של סאפירה הדרקונית ובלויית עצותיו של מספר סיפורים זקן יוצא הנער למסע גורלי רווי סכנה, שבמהלכו הוא מכיר לראשונה את עצמו ואת יכולותיו: הוא מגלה שהוא חזק יותר וחכם הרבה יותר משחשב כשהיה רק נער חווה. כי רק אראגון, אחרון רוכבי הדרקונים, יכול להכניע את כוחות האופל של הקיסרות ולהחזיר ליצוריה המופלאים את השלום והשלווה.