קומדיה צינית של בילי ווילדר הבוחנת את חיי המין של האמריקאים. ג'ק למון הוא פקיד צעיר המשאיל את דירתו למנהלים שונים ממקום עבודתו, כדי שהדירה תשמש למפגשי אהבים עם פילגשותיהם. הכל למען קידומו בעבודה. אך התוכנית משתבשת כאשר הוא מתאהב בפילגשו הצעירה של הבוס שלו. זכה בפרסי האוסקר על הסרט הטוב, הבימוי, התסריט (ווילדר ודיאמונד), עריכה ועיצוב אמנותי. בהמשך הסרט עובד למחזמר מצליח בברודוויי.
סרט קומדיה אילם, בשחור לבן, בכיכוב באסטר קיטון האגדי. גבר מגושם שמאוהב עד כלות באישה שעובדת באולפני MGM,מנסה להפוך לצלם קולנוע כדי להיות קרוב למושא תשוקתו. האם יצליח?
פושע קטן משתחרר מהכלא לאחר חמש שנות מאסר ומתכנן לשדוד שני מיליון דולר ממסלול מירוצים. הכול מסתבך כשאחד מהשותפים מחליט שיש לו תוכניות משלו. לכאורה, העלילה סתמית וכבר נעשו אינסוף סרטים כאלה; בפועל, משתמש סטנלי קובריק (בסרטו הארוך השלישי) בעלילה שנעה קדימה ואחורה על ציר הזמן, במעברים חדים בין הדמויות כדי להציג יצירה מורכבת ואפלולית ששימשה בהמשך כבסיס לסרטים רבים אחרים, ביניהם "כלבי אשמורת" של טרנטינו. באופן מבריק מגיש לנו קובריק יצירה בעלת מאפיינים פוסט-מודרנים בחבילה פילם-נוארית.
טים ברטון יצר סרט על מי שכונה "במאי הקולנוע הגרוע בכל הזמנים" - וככל הנראה, בצדק. ג'וני דפ מגלם את ווד, צעיר חסר כל השכלה קולנועית, הבנה "אמנותית" של קולנוע, או כשרון - אך חדור מרץ, רצון ברזל, עור של פיל , ו - מה לעשות - חיבה לבגדי נשים. ווד מצליח ליצור סרטים מאפס - אפס תקציב, אפס צוות טכני, אפס תסריט, אך את מקום כל אלה הוא ממלא בהתלהבות. במקום שחקנים של ממש הוא מגייס כוכבי עבר סוג ב' (כמו אלווירה, מנחת טלוויזיה מפוקפקת), "פריקס" מוזרים (ת'ור, ענק מגושם עם עבר בקרקס, או משהו בדומה), וכמובן - הוא עצמו מגלם מדי פעם תפקידים, כמו למשל, התפקיד הראשי
בהמשך ל"פרנקנשטיין" מ-1931, בו מדען מטורף יוצר מפלצת אך שוגה כשהוא משתיל לה מוח של פושע, בסרט זה המפלצת מקבלת כלה לפי הזמנה, אף היא תוצר המעבדה של המדען המטורף. סרט ההמשך של הבימאי ג'יימס וואל נחשב ליצירת מופת גם הוא, וגם כאן בוריס קרלוף האגדי משחק את המפלצת. כקודמו, גם סרט זה נחשב צומת חשובה בסרטי האימה ורבים רואים בו כעולה על קודמו.
סרט אילם בשחור-לבן ובו אסופה של שלושה סרטים קצרים - בכיכובה של דמותו האלמותית של צ’ארלי צ’פלין שנערכה מחדש על ידו.