"הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" מתרחש כולו בחדר אחד, ומתמקד ביחסים סאדו-מאזוכיסטיים בין שלוש הדמויות העקריות בסרט: פטרה, מעצבת אפנה, קארין, בת חסותה הצעירה, ומרלן - העוזרת של פטרה שרוב הסרט אינה מדברת, אך נוכחותה מורגשת ברקע כל הזמן. הסרט שואב ממקורות המלודרמה ההוליוודית, תוך הקפדה על מלאכותיות בכל הרמות האפשריות - מתלבושות (שמלות הנראות כשילוב בין שנות ה-20 ל-70, עם מבט לעתיד) ועד למשחק. בתחילת הסרט אומרת פטרה כי אנשים הם יצורים נוראיים, בגלל הדברים שהם מסוגלים לסבול ולספוג, וללא ספק מי שמספקת את הספוג הקולקטיבי זו מרלן, שבמהלך הסרט אינה חדלה לתקתק במכונת הכתיבה - את הפרוטוקול? אולי את התסריט? נחשב לאחד מסרטיו הטובים - וודאי מהידועים - של פאסבינדר, מחשובי הקולנוענים שצמחו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה, וללא ספק הנועז שבהם.
1963. האקטיביסט בייארד רסטין מנסה לארגן מצעד בוושינגטון כדי לקדם את המאבק לזכויות האזרח ומתמודד עם ביטויי גזענות והומופוביה.
גייב היא נערה בהפרעה, מכורה לסמים, שבורחת מהטרדותיו ותקיפותיו המיניות של אביה. היא חודרת הישר לתוך כנופיה של סקינהדס, שמנהיגה הכריזמטי, האנדו, הופך לבן זוגה. גייב נוכחת כשהכנופיה מבצעת מעשי ואנדליזם, שותה לשוכרה לרעש של מוזיקת פאנק אגרסיבית, ונלחמת באוכלוסייה הוייטנאמית המקומית. בין היתר היא מתוודעת לעולמו האידיאולוגי של האנדו שנע סביב ספרו של אדולף היטלר - "מיין קאמפף". אחד הסרטים העלילתיים היחידים שחודרים להוויה הניאו-נאצית במערב. מעורר מחלוקת בהחלט.
לשירין, להיות חלק ממשפחה פרסית מושלמת בהחלט לא קל. הכל חומק לה מכל הצדדים: משפחתה אינה יודעת שהיא דו-מינית, וחברתה לשעבר, מקסין, לא יכולה להבין למה היא לא מספרת לבני משפחתה את סיפור זוגיותם . אפילו הילדים ההיפרקטיבים בני השש בכיתתה לא מצליחים להתמקד בה במשך יותר משנייה. בעקבות הכרזה של משפחתה על האירוסין של אחיה ,נכנסת למלכוד. שירין מוצאת את עצמה יוצאת למרד פרטי הכרוך בסדרה של הרפתקאות פאנסקסואליות,בזמן שהיא מנסה לפענח מה השתבש עם מקסין.