"הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" מתרחש כולו בחדר אחד, ומתמקד ביחסים סאדו-מאזוכיסטיים בין שלוש הדמויות העקריות בסרט: פטרה, מעצבת אפנה, קארין, בת חסותה הצעירה, ומרלן - העוזרת של פטרה שרוב הסרט אינה מדברת, אך נוכחותה מורגשת ברקע כל הזמן. הסרט שואב ממקורות המלודרמה ההוליוודית, תוך הקפדה על מלאכותיות בכל הרמות האפשריות - מתלבושות (שמלות הנראות כשילוב בין שנות ה-20 ל-70, עם מבט לעתיד) ועד למשחק. בתחילת הסרט אומרת פטרה כי אנשים הם יצורים נוראיים, בגלל הדברים שהם מסוגלים לסבול ולספוג, וללא ספק מי שמספקת את הספוג הקולקטיבי זו מרלן, שבמהלך הסרט אינה חדלה לתקתק במכונת הכתיבה - את הפרוטוקול? אולי את התסריט? נחשב לאחד מסרטיו הטובים - וודאי מהידועים - של פאסבינדר, מחשובי הקולנוענים שצמחו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה, וללא ספק הנועז שבהם.
עייף מלהתחבא, עוזב הארווי את משרתו הנוחה בוול-סטריט כדי לצאת מן הארון ולעבור לגור בסן פרנסיסקו עם בן זוגו. שם הוא פותח חנות שהופכת עד מהירה למוקד מפגש חברתי לכל האנשים שמרגישים שאין להם מקום אחר ללכת אליו. כשהוא מזהה את כאבה העצום של הקהילה סביבו, מתחיל הארווי לדבר בשמם של האנשים ומחליט לייצגם בכל העניינים מעוררי המחלוקת. ניצחונות קטנים מובילים לגדולים יותר והארווי מעורר את השראתם של אחרים לדבר גם כן. התמיכה העצומה שהוא מקבל מן הקהילה מחזקת אותו וממקמת אותו עד מהירה במשרה פוליטית בכירה. המסרים שלו לחופש ותקווה מעמידים סביבו אויבים רבים לאורך הדרך ומובילים בסופו של דבר לרציחתו.
קארי ומקגרגור יגלמו זוג אוהבים בקומדיה רומנטית חדשה המבוססת על סיפור אמיתי. הסרט, "אני אוהב אותך פיליפ מוריס", המבוסס על ספר באותו שם שיצא בשנת 2003, מגולל את סיפורו של סטיבן ראסל (קארי) נוכל שמרמה את כל מי שהוא יכול עד שהוא נתפס. הוא נשלח לכלא ושם הוא מתאהב בחברו לתא המעצר, פיליפ מוריס (יואן מקגרגור). כאשר מוריס משוחרר מהמעצר מחליט ראסל לעשות כל מה שביכולתו כדי להתאחד עם אהובו. הסיפור האמיתי הוא חומר מצויין לסרט הוליוודי. ראסל הצליח לברוח מבית הכלא לא פחות מארבע פעמים כשכל פעם הוא מתכנן בריחה מתוחכמת יותר וגאונית. בפעם הראשונה הוא שם את ידיו על אחד ממכשירי הקשר של הסוהרים ופשוט נופף אתו מרחוק לשומר שהיה אחראי על השער. השומר, שכנראה לא ממש היה שקוע בעבודתו, פשוט לחץ על הזמזם ופתח לו את הדלת.