הברן ון טראפ, אלמן, מנהל את ביתו בסאלזבורג כמו את הספינה שעליה פיקד. כל זה משתנה שמריה מגיעה לביתו כדי לשמש כאחראית על 7 הילדים. היא מעודדת את הילדים לשיר ולמצוא דברים טובים אפילו בטיפות גשם. האווירה החדשה שהיא מביאה לבית מעוררת את הברון וגורמת לו להתחיל לחיות בשנית אחרי שאשתו מתה. מריה והברון מתחתנים אך מלחמת העולם השניה דורשת מהברון להתגייס לצבא, דבר שהוא מסרב ולכן הם בורחים ביחד עם כל המשפחה.
אלווד פי.דאוד (ג'יימס סטיורט) הוא ,אדם נעים שבמקרה יש לו (כך הוא אומר) חבר בלתי נראה שנראה כמו ארנב בגובה מפלצתי.
"הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" מתרחש כולו בחדר אחד, ומתמקד ביחסים סאדו-מאזוכיסטיים בין שלוש הדמויות העקריות בסרט: פטרה, מעצבת אפנה, קארין, בת חסותה הצעירה, ומרלן - העוזרת של פטרה שרוב הסרט אינה מדברת, אך נוכחותה מורגשת ברקע כל הזמן. הסרט שואב ממקורות המלודרמה ההוליוודית, תוך הקפדה על מלאכותיות בכל הרמות האפשריות - מתלבושות (שמלות הנראות כשילוב בין שנות ה-20 ל-70, עם מבט לעתיד) ועד למשחק. בתחילת הסרט אומרת פטרה כי אנשים הם יצורים נוראיים, בגלל הדברים שהם מסוגלים לסבול ולספוג, וללא ספק מי שמספקת את הספוג הקולקטיבי זו מרלן, שבמהלך הסרט אינה חדלה לתקתק במכונת הכתיבה - את הפרוטוקול? אולי את התסריט? נחשב לאחד מסרטיו הטובים - וודאי מהידועים - של פאסבינדר, מחשובי הקולנוענים שצמחו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה, וללא ספק הנועז שבהם.
הארי בלוק (אלן) הוא סופר מתוסכל, אלכוהוליסט, מכור לכדורים ולזונות שמסובך עם כל נשותיו. גם גיבור ספרו החדש (ויליאמס) הופך להיות דמות לא בפוקוס. מעבר לכך הכל נורמאלי. הוא יוצא בדרכו לקבל פרס על אחד מספריו, מלווה בבנו, בזונה שחורה ובחכמולוג נוסף. במסעו (גם בדרך וגם במחשבותיו) הוא מתעמת עם בני משפחתו (מור), החבר הכי טוב שלו (קריסטל), המאהבת התמימה שלו (שו) ועם גלריה של שחקנים מפורסמים שרק משפרים את אלן המזדקן. קידוש לערב שבת, שואה וכל רמז שאפשר ליהדות, כרגיל מעטרים את הסרט ומביאים אותנו לצחוק ולמועמדות לאוסקר על התסריט הקולנועי הטוב ביותר.
באמריקה של שנות התשעים רבים דיויד וג'ניפר, זוג תאומים בגיל העשרה, על שלט הטלוויזיה עד שהוא נשבר. הטכנאי מציע להם שלט חדש, טוב בהרבה. לחיצה אחת והופס הם מוצאים את עצמם ב-"פלזאנטוויל", סידרת הטלוויזיה האהובה על דיוויד. הבעיה שעכשיו כבר לא קוראים לו דיויד. הוא באד, ואחותו היא מארי-סו. ופלזאנטוויל היא עיירה כל-אמריקאית, גן עדן בשחור לבן עם רחוב ראשי, גדרות עץ ושאר מאפיינים שהשתקפו דרך הטלוויזיה של שנות החמישים. הכל יפה, מסודר ונקי, אפילו יותר מדי. עד מהרה יפיצו שגרירי שנות התשעים את זרעי העידן הנוכחי בעיירה ויצבעו אותה בצבעים טבעיים. בדומה ל-"המופע של טרומן" יורה "פלזאנטוויל" חיצים בערכים האמריקאים המסורתיים כפי שמשומרים ומשתקפים בעצם רק בטלוויזיה. קומדיה שנונה ואפקטיבית.
קת'רין הפבורן (סיפור פילדלפיה) והנרי פונדה (ענבי זעם) הם זוג ישישים המבלים חופשה בביתם שעל שפת האגם, הרחק מן ההמון הסוער. ביקור חטוף של בתם הבאה לחגוג את יום הולדתו של האב, מכניס ממד חדש לחיים המונוטוניים שלהם. דיאלוגים שנונים, המספקים לשחקנים אפשרות לבטא את יכולותיהם, הקנו את פרס האוסקר - הן לתסריטאי ארנסט תומפסון והן לשתי האגדות ההוליוודיות, הפבורן את פונדה. כולל קומנטרי, דוקו על ההפקה ומחווה דוקומנטרית להפבורן המדהימה.
קומדיה מושחזת מועמדת לפרס האוסקר. התחרות על ניהול מועצת התלמידים בבית הספר יוצאת מכלל שליטה כאשר אחד המורים מחליט להתערב במרוץ.
סרטו השני של לואי מאל שביסס את מעמדו כבמאי מוביל ואת ז`אן מורו כשחקנית מבוקשת. הסרט, שעלילתו אירוטית בעיקרה, הכה גלים ונחשב בזמנו לקיצוני ופרובוקטיבי. כמהה לחופש ולשחרור ממגבלות חיי הנישואים הפרובינציאליים יוצאת ז`אן (ז`אן מורו) לבילוי בפריז הסוערת עם ידידיה. היא תרה אחר הריגושים אליהם יצאה נפשה אך מוצאת את אהבתה המושלמת ואת סיפוקה דווקא במקום לא צפוי ובפגישה אקראית. הסרט זכה בפרס המבקרים בפסטיבל ונציה בשנה בה יצא אל האקרנים.
איש עסקים ממוצע שמנסה להחתים לקוח על עסקה חשובה. ג'וליאן, שמקנא בחייו הפשוטים של דני, מתחבר איתו ומגלה בדרך שדני נישא לאהובתו מימי התיכון ואיבד לפני מספר שנים את בנו הצעיר בתאונה קשה.בעודם צופים בקרב שוורים, ג'וליאן מנחית על דני את המכה הגדולה - הוא חושף בפניו את אופי המקצוע שלו. דני, שנבהל מהחדשה המרעישה עושה את כל שביכולתו בכדי להתנתק ממנו, ומגלה עם הזמן שג'וליאן הוא לא סתם "מתנקש להשכרה" - הוא אדם מיוחד במינו...
עיתונאי רכילות וסופר כושל לשעבר, המנסה לעניין כוכב הוליוודי בתסריט שכתב, נפרד מאשתו, ומנסה את מזלו עם נערות זוהר למיניהן. אשתו הנוירוטית, מורה במקצועה, העוברת משבר עמוק בעקבות הפרדה, הופכת למגישת טלוויזיה מצליחה ואף מוצאת את אהבת חייה. הצדעתו של וודי אלן ל"לה דולצ'ה ויטה" של פליני. כמו בסרטיו האחרונים (ובחייו כנראה) מתגלות הפיקסציות הקבועות של אלן: נערות צעירות וסקסיות, זונות עם פה מלוכלך ומין אוראלי. הסרט נקטל ע"י המבקרים בכל העולם, אך לאוהבי אלן המושבעים עדיין יש מספיק גורמי הנאה בסרט: גלריית הכוכבים, צילומי השחור-לבן של סוון ניקוויסט ושפע
דוקו-דרמה פוליטית המתארת את השיחות והגישושים שכבר ב-1985 הובילו לנפילת משטר האפרטהייד בדרא"פ. וויליאם הרט (היסטוריה של אלימות, אינטליגנציה מלאכותית) מגלם את דמותו של וויל אסטרהויזי – אקדמאי מתנגד לאפרטהייד שנשלח על ידי ממשלתו של פ. וו. בותה לשיחות סודיות עם מנהיגי הקונגרס הלאומי האפריקאי, ביניהם ת'אבו מבקי, בוילה אנגלית. ברקע - התגברות מעשי הטרור של הקונגרס בדרום אפריקה עצמה, תוך כדי עליית מעמדו של נלסון מנדלה הכלוא.