האי איוו ג'ימה היה אחת מהנקודות האסטרטגיות ביותר במלחמת העולם השניה, מכיוון שהוא ממוקם בין האזור בו שלטו כוחות ארה"ב לבין יפן. באופן טבעי, הצבא היפני היה נואש במאמציו שלא לאפשר לו ליפול לידי האמריקאים, מה שייתן להם בסיס יציאה נוח לפלישה ליפן.

זהו מבט לתוך המצב המציאות של התוהו ובוהו הצבאי והמוסרי בפסיפיק במהלך מלחמת העולם השניה. שלל כוכבים אמריקאים מהשורה הראשונה התייצבו לסרטו הראשון מזה עשרים שנה של טרנס מאליק והתוצאה סרט פיוטי רב עוצמה אודות המלחמה וההרס שאחריה.

סיפורו האמיתי של סלומון סורוויץ', בוהמיין וזייפן, אשר נאסר על ידי הגרמנים ונשלח למחנה ריכוז. בשנת 1944 הוא מצורף על ידי הנאצים למבצע זיוף ענק שמטרתו לסייע במימון המשך המלחמה ולהפיל את כלכלות אנגליה וארה"ב. במחנה הריכוז זקסנהאוזן הופרדו שתי מכלאות והפכו לסדנא משוכללת לזיוף, שם נולד "מבצע ברנהרד". אסירים ממחנות שונים הובאו למקום כדי למלא את המשימה: אנשי דפוס מקצועיים, בנקאים, ציירים ובעלי מקצועות חופשיים נוספים, כולם הפכו לחברים בקומנדו הזייפנים הסודי ביותר. עמדה בפניהם הברירה לשתף פעולה עם האויב על מנת לשרוד. הם היו אסירים ב"כלוב של זהב" במחנה, עם אוכל ומיטה לישון עליה, אך אם יחבלו במבצע גורלם יהיה מוות בטוח. בפני הזייפנים עמדה דילמה קשה, האם להציל את חייהם במחיר תרומה למאמץ המלחמתי הנאצי או להציל את מצפונם ולשלם בחייהם... הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

קופנהגן 1944 . בעוד תושבי דנמרק מצפים לסיומה המהיר של המלחמה, החליטו גיבורנו  בנט (המכונה פלמן) וג'ורגן (המכונה סיטרונן) לסכן את חייהם ולהצטרף למחתרת. פלמן הוא לוחם חסר פחד וחסר פשרות. הוא אנטי פאשיסטי מובהק ומצפה ליום בו תתאפשר פעולה קרבית גלויה נגד הגרמנים. בן זוגו לצוות סיטרונן הוא אדם רגיש ורומנטי, אבל חדור אומץ ונחישות להלחם בגרמנים.צמד לוחמי המחתרת מופעל ע"י מועצת החופש של ארגון תנועת המחתרת. אחד מחברי המועצה הוא התובע המשטרתי והוא זה שמפעיל אותם. המשימות המוטלות על השניים הן משימות חיסול של משתפי פעולה עם הגרמנים. כמו בכל ארגון גם שם ישנם

הזמן הוא עכשיו. המקום נימיץ, נושאת המטוסים הגדולה ביותר של ארה"ב באוקיינוס השקט המונעת באנרגיה גרעינית. סערה חשמלית קשה גורמת לבלתי יאומן והספינה חוזרת אחורה בזמן ל- 6 בדצמבר 1941. כמה שעות לפני ההתקפה היפנית על פרל הארבור. לאנשי האונייה יש דילמה: האם לתת להיסטוריה להתרחש או להקדים תרופה למכה?