סיפורו של אוסקר שינדלר, איש עסקים שניצל את קשריו למפלגה הנאצית להציל מאות יהודים ממוות במחנות.
ב-23 בספטמבר 1939 ניגן ולאדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי צעיר, את הנוקטארנו בדו דיאז מינור של שופן, בשידור חי ברדיו בעוד הפגזים הגרמנים מתפוצצים בחוץ. הייתה זו היצירה האחרונה ששודרה בשידור חי מוורשה. באותו יום הרסה פצצה גרמנית את תחנת הכוח, והרדיו הפולני השתתק. הפסנתרן הצעיר והמחונן שרד בגטו וורשה כשהוא מנגן לפרנסת משפחתו, הוא היחיד מבני המשפחה שמצליח לחמוק ממחנות המוות. עכשיו עליו לחיות בסתר בלב הגטו. כך הוא חולק את הסבל, ההשפלה, והמאבק.
מהחשובים והמשפיעים ביותר שבין סרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי. הסרט עוקב אחר שחרור איטליה מידי השלטון הפשיסטי והכיבוש הגרמני בידי הכוחות האמריקנים. הבמאי רוברטו רוסליני (גרמניה שנת אפס) בונה את הסרט מסיפורים שונים של גיבורים עממיים באיטלה. צילומי הרחובות ללא תאורה וללא תפאורה השפיעו על רבים מיוצרי הקולנוע החל משנות החמישים. עם אנה מניאני הגדולה (מאמא רומא, בליסימה).
ז´וליאן הוא ילד בן 12 שנשלח יחד עם אחיו הבכור ללמוד בפנימיה קתולית ספרטנית המיועדת לבני עשירים. יום אחד מצטרף לכיתתו ז´אן, ילד חדש ואפוף מסתורין. תוך חיטוט בחפציו, מגלה ז´וליאן את סודו הגדול של ז´אן - שם משפחתו האמיתי הוא קיפלשטיין: יהודי. היחסים בין שני הילדים מתהדקים והולכים, עד ליום שבו נכנסים לכיתה שני אנשי גסטפו בחיפוש אחר יהודים. המבט של הילד הנוצרי בחברו הנלקח לדרך שאין ממנה חזרה, צורב בזכרון משך חודשים ארוכים אחרי הצפיה. "להתראות ילדים" מחזיר את לואי מאל לעבודה בצרפת אחרי עשור של גלות יצירתית בארה"ב - אל סיפור אוטוביוגרפי-בחלקו שאותו חלם להסריט מאז החלה הקריירה הקולנועית שלו. תוך כדי הצדעה ל"אפס בהתנהגות", יצירת המופת של ז´אן ויגו, הוא מגיש סרט שקול, שסיגנונו מצטנע במתכוון, ומניח את עיקר המשקל על גישה אנינה ולא צעקנית, על סיפור אנושי ונוגע ללב, ועל החיים בצרפת של ימי הכיבוש הנאצי.