בין ייאוש טוטאלי לתקווה מרירה-מתוקה, מהלכות הדמויות האנושיות של הסוריאליסט השבדי המופלא רוי אנדרסון, על פני המסך הסטטי. כמו סרטו הקודם הגאוני, Songs From the Second Floor, גם כאן מביא אנדרסון את המצב הקיומי, בסדרה של סצנות תמהוניות, כולן מעוצבות לעילא ומצולמות בתוך אולפן. פסיכיאטר מתלונן על מצבו הכלכלי בעוד אשתו עוגבת עליו עם קסדת לוחמים, זקן גורר כלב במורד המדרכה, אישה צורחת שאף אחד לא מבין אותה. וצורחת. וצורחת. אלו הם רק קמצוץ ממכלול ההזיות הספק הומוריסטיות ספק עצובות עד מאוד.
ג'ני היא בחורה צעירה, אבל החיים שלה מאחוריה, היא הרגה אדם, והיא יכולה לעשות את זה שוב. כשמורה לפסנתר בת 80 בבית הכלא מגלה את הנערה, את הסוד שלה, את האלימות האצורה בה ואת החלומות שלה ובעיקר את יכולתה, היא מחליטה לנסות לשנות אותה ולהפוך אותו שוב לילדת הפלא המוסיקלית שג'ני היתה פעם.