הם ראו וידעו, אבל לא אמרו לא. הם היו גאים לשרת את המולדת, חששו, או סתם לא ידעו איך. הבמאי לוק הולנד ראיין במשך עשור כמאתיים גברים ונשים, אחרוני הנאצים בשנים האחרונות לחייהם, ומביא בסרט שיחות אינטימיות עם אחדים מהם. אלה אינן המפלצות הגדולות. אלה האנשים הקטנים, הברגים שאפשרו למכונת המוות לפעול ללא תקלות. חלקם שירתו באס.אס, ואחרים היו חיילים סדירים, מנהלי חשבונות, מפעילי רכבות, ספקי מזון, מנקים, שומרים – גרמנים שעשו כיף בנוער ההיטלראי, התפעלו מהיופי והמוזיקה במצעדים הנאציים והקפידו למלא הוראות, לתחזק שגרה. הסרט אינו כתב אישום, אלא התבוננות מטלטלת במנגנוני ההדחקה, ההשלמה והזיכרון של בני האדם.
קפטן צעיר, שרוצה לעלות בדרגה, מתעקש שהוא יכול להשיט צוללת שניזוקה למקום מבטחים. בדרך האיטית לעגינה מוצא הצוות קבוצת אחיות צבאיות נטושות ואוסף אותן. מטעמי חיסכון מעורבבים צבעי אדום ולבן והצוללת נצבעת בוורוד. כעת צריך הקפטן להשיט צוללת ורודה ומקולקלת, מלאה באחיות, למקום מבטחים.
דרך משפטם של מספר קציני צי במלחמת העולם השנייה, מתגלה סיפורה המוזר של ספינה באוקיינוס השקט. הקצינים, המואשמים במרד, עשויים להוכיח כי הקפטן של הספינה הראה סימנים של הידרדרות נפשית חמורה, מה שעשוי לזכות אותם מהאישומים הכבדים. מרידה מסוכנת או אקט של תושייה? מקס שטיינר, אחד המלחינים החשובים של הוליווד הקלאסית , כתב גם כאן את הפסקול.
חמישה חיילים אמריקאים הנלחמים באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה נפרדים מכוחות ארה"ב במהלך אירוע היסטורי.רוב חבריהם מחוסלים בידי כוחות גרמניים, משאירים אותם לבדם ובלי תמיכה מבעד לקווי האויב.